fbpx
החמצה
מי מפחד כמוני מווצאפ השטינקר הזה? ומי פשוט לא מודה…

אספר לכם סוד אני לא מעיז לעזוב קבוצות בווצאפ. מי לא חבר לפחות בקבוצה אחת של חופרים? של אנשים שמקשקשים שם את עצמם לדעת באמצע הלילה שאתם מתים לשלוח להם וירוס לשתק להם את המקלדת. אבל תראו לי אחד שמעיז לעזוב את הקבוצה? אני לא..

הרי לכאורה הפתרון פשוט וקל שני קליקים ועזבנו את הקבוצה. נראה לכם? שיהיה כתוב קבל עם ומקלדת "שפרדי עזב את הקבוצה" אני לא מעיז להיות הראשון. הרי זה לא חברי עד שצרפו אותי עכשיו לנטוש? ומה בכלל הוא מלשין עלי הווצאפ הזה. הוא מלשין כשאני קורא הודעה ולא מחזיר עליה תשובה. הוא מלשין כשאני מצטרף לחבורה וגם כשאני עוזב אותה. אוףףף איזו תוכנה מלחיצה. אני מפחד אחרי שאעזוב את הקבוצה דווקא אז תהיה הודעה חשובה או אפילו רכילותית. אני לא עוזב לשום מקום.

פייסבוק לפחות קצת יותר אינטימיים אפשר לאנפריינד בשקט בלי שהוא מכריז על זה בקולי קולות. ואם מישהו לא רוצה להיות חבר שלי הוא לא מלשין עלי.

אז מה משווקים מצטיינים צריכים ללמוד מזה? אל תמשיכו למכור לי מוצרים, כמוכם יש עוד עשרים דומים תתרכזו בקהילה שמשתמשת במוצרים שלכם וקהילה קשה לעזוב. תחשבו מה טוב ללקוח שלכם לא מה עושה לכם טוב. בואו אני אגלה לכם את הסוד שלי להצטיינות, קבלו:

אני תמיד בודק עם נועצים שלי מה הם צריכים לעשות שונה על מנת למכור כאילו הם מקבלים שכר או גמול רק על בסיס הצלחה. במילים אחרות השוק מבוסס על מחיר קבוע שהלקוח משלם בכל מקרה ותאורטית ההכנסה למשווק מובטחת. אלא רק במקרים קיצוניים שבו הלקוח מבטל עסקה. המצב האנומלי הזה מביא את המשווקים לא ממש להצטיין ואת הלקוחות להיות שבויים וכספומטים ניידים.

א ב ל… משווק שיתנהג כאילו ההכנסה שלו לא מובטחת והוא יקבל כסף רק אם הלקוח מרוצה ישפר את עצמו בכמה מונים. זה כמו לשבת במסעדה ולשלם רק אם היה לנו טעים והשרות היה מצוין. או לקנות בגד ולשלם רק אחרי הכביסה הראשונה שלו שהוא עדיין נראה ויושב טוב.

משווקים שיתנהגו כך מובטחת להם הצלחה וגידול השבט של הלקוחות שלהם לקוחות שבאו בגלל המוצר ונשארו בגלל האהבה.

אז לסיכום, להתנהגות המיוחדת הזו קוראים FOMO: fear of missing out או בעברית חרדת החמצה, חרדה זו מאופיינת ברצון שלנו לשמור על קשר עם אחרים, וחרדה מלהחמיץ אינטראקציה בין אישית, או חברתית או כל אירוע אחר כולל מבצעים לדוגמא.

החדשות הטובות, עצמת החרדה מופחתת ככל שאנו עולים בגיל, החדשות הרעות בני הנוער שלנו חווים אותה בעוצמות גדולות ואפרופו נוער תיכף נתייחס אליהם בפינתנו המיוחדת.

חרדת ההחמצה שבני הנוער חווים אותה בעוצמות גבוהות לא משחררת את הידיים שלהם מהמסך שמא יפסידו איזו הודעה. זה מזכיר לי בדיחה על זה שקוראים לי נהג מרוצים, כשאני נוהג הילדים שלי מאד מרוצים. הם נכנסים לרכב ויוצאים ממנו וכל הזמן הזה הם עסוקים במסך לא יוצרים קשר עין עם נהג המונית שלהם. זה גם חוזר על עצמו בישיבה מסביב לשולחן האוכל ומסביב… יודעים מה עדיף שאעצור כאן רק המחשבה על זה מרגיזה אותי.

אבלללל, מצד שני, עכשיו שאנחנו מודעים לתופעה המסווגת כחרדה, היא חרדת החמצה- צריך להתייחס לכל העניין מנקודת מבט אחרת. זה לא שהם באמת מזלזלים בנו או נוהגים בנו מחוסר כבוד בכוונה תחילה, הם פשוט סובלים מאותה התסמונת. זה כבר לכשעצמו מספק לנו את חצי הפתרון להימנע מלעשות טעות ולחפור סתם על זה שהם לא מכבדים אותנו ומתייחסים אלינו בזלזול. הם מצידם לא מבינים על מה אנחנו מאשימים אותם ומאשימים אותנו בחפירה מפני שהם לא חווים את זה כחוסר כבוד. להיפך הם מאד קשורים אלינו ומכבדים אותנו בדרכם. בקיצור זה אנחנו שלא מנתחים את הסיטואציה נכון.

אז אם הילדים שלנו בבעיה בואו נעזור להם. זה שכבר יש שני קווים כחולים בהודעת הווצאפ זה לא אומר שחייבים לענות מיד. בואו נתרגל גם מה לענות ומתי לענות. מתי צריך להבליג ולבלוע הרבה רוק ולא להתפרץ לשיחה אלא להיות חלק מהשיחה. בקיצור בואו נהייה הורים ונלמד אותם יחסי אנוש עם טוויסט קטן במקום לדבר, להקליד. עדין מדובר ביחסים בין אנשים גם אם לא פוגשים אותם פנים אל פנים על אחת כמה וכמה צריך לשמור על תרבות הקלדה כי הכדור עגול ובסוף נפגשים. פנים אל פנים או פנים אל שוטר…

עוד נקודה, ככל שזה מרגיז אותנו שזו צורת התקשורת שהם מאמצים, אנחנו המבוגרים חייבים להטמיע שזו צורת התקשורת החדשה והתסכול שלנו נובע מכך שלא אנחנו מלמדים את הילדים שלנו, אלא ההיפך…

פעם פעם פעם ההורים היו מרכז הידע והם העבירו אותו מדור לדור (המתכון של סבתא, מכירים? שעבר מהסבתא של הסבתא לאמא והיא אלינו) אבל היום הילדים הם אלו שמורידים עבורנו את המתכון מיוטיוב, הם מלמדים אותנו על מה מתחדש בעולם ולא להיפך. זה חתיכת כאב ראש שההורים שלנו לא התמודדו עם זה אנחנו הדורות הראשונים שמשתנים סוציולוגית לכן זה גם מכניס אותנו לחרדות ולביצוע טעויות.

מה שהילדים רוצים ללמוד הם לומדים אותו לבד ולא באמצעות ההורים (או המורים המתוסכלים) והם חרדים לפספס עוד פיסת מידע בעולם התוכן שלהם. בואו ננסה לתת להם את זה תוך שאנו עושים את מה ששום מחשב יוכל ללמד אותם וזה יחסי אנוש וחוקים חברתיים איך ליצור קשר ואיך לשמור עליו ואיך מפנים זמן סביב השולחן לכבד את שאר הנוכחים.

מקצועות העתיד משתנים הם יהיו מרובי מסכים ותקשורת בלתי ישירה בין אנשים, אל תגרמו לילדים שלכם להישאר מאחורה מבלי שרכשו את המיומנות הזו אבל מצד שני גם לא לגדול בלי ההנחיה ההורית שלנו. אמנם מדורת השבט התחלפה ממדורה לרשת חברתית אבל עובדה אנחנו עדין סביבה בדרך זו או אחרת…

נשארתם איתי עד לכאן קבלו בונוס סוד נוסף שאלופים לא מפספסים אותו

הטריק בחרדה מהחמצה נעוץ בהווה אבל מה שלא כולם יודעים שאנשים יותר אדישים בנוגע לכסף שלהם ככל שזה נוגע לעתיד. לקוחות מסוגלים להתווכח איתכם על מאה שקלים היום אבל לא תהיה להם בעיה שתדחו להם את התשלום ותוסיפו עליו עוד עשרה אחוז ריבית. ההחמצה רחוקה ממני… זה יקרה רק עוד חודש, הרחקתי את הכאב… מבחינתם הם שוחררו מהחרדה ומבחינתכם הרווחתם עוד לקוח ובונוס עשרה אחוז יותר מבלי לתת יותר. אתם הבנתם את זה? יאללה עכשיו לכו להצטיין.

שתפו עם חברים

מאמרים נוספים