fbpx
הפוסט שהרג את החתול
הפוסט שהרג את החתול

חוזרים או לא חוזרים? זו השאלה! דמיינו את הסיטואציה הבאה, אתם כבר ישובים ברכב בדרך לעבודה פונים ביציאה לכביש המהיר מושיטים יד לסלולרי ברצון להודיע / לבדוק / להתעדכן או לתקתק כתובת בוויז ושומו שמיים קולטים שאתם מתקתקים באוויר שכחתם את הסלולרי בבית. מה אתם עושים?

ספרו רק את האמת וכל האמת מאיזה סיבה באמת תחזרו הביתה לאסוף את יקירכם האבוד?  אז מה הסיבה האמיתית שבגלל תעשו פניית פרסה, או שאולי אתם מהמוותרים?

אז תגידו, מה יחזיר אתכם הביתה לאסוף את הסלולרי היתום? …כי לכאורה אין לכם הרבה זמן פנוי להסתובב, לחפש חניה, לעלות, לרדת ולצאת שוב לדרך. אותי למשל יחזירו הפייסבוק והווצאפ אני לא יכול לפספס שום תגובה או שיתוף שעשו לי לפוסט או סרטון או לא להתעדכן בכותרות חדשות הבוקר.
למען האמת אני אחזור גם בגלל הוויז שבלעדיו נווט מעוטר קרבות כמוני כבר לא יכול לנווט בלי להתברבר (זוכרים מתי פעם אחרונה הדפיסו ומכרו מפות כבישים בישראל?!). אני גם לא יכול בלי הפודקאסטים שלי בנסיעות, יש גם את המצלמה/יומן/מיילים וספר הכתובות איך אפשר בלי ספר הכתובות?! יש לי חיוגים מקוצרים בטלפון יש לי חיוגים מקוצרים ברכב ובמשרד מי זוכר בכלל בעל פה את הטלפונים של בן/בת הזוג או של הילדים שלו…

אני לא יכול בלי הסלולרי שלי. לדעתי גם אתם, תודו. ואם לא היום אז עוד שנה, שנתיים….
'אסכולת אתונה' על פי אריסטו סוברת "שהמרקם העירוני מתוחזק על ידי קשרים בין התושבים וקיומם של אותם מעגלים חברתיים". צעירים זקוקים לחברויות על מנת למצוא את דרכם בעולם ואילו המבוגרים במיוחד אלו שהודו שהם יכולים בלי הסלולרי משתמשים בחברויות כתמיכה ומשענת כשהגוף נחלש.

במילים אחרות, הצעירים מסתמכים על חכמת ההמונים ברשם לנווט את חייהם. ואילו הזקנים מחפשים להקל על המטלות שלהם באמצעות הטכנולוגיה. מכירים את הסבא/סבתא ששולטים מצוין בסקייפ כתחליף לנסיעות וביקורים פיזיים? עליהם אני מדבר.
אם הסכמתם איתי עד כאן אנחנו יכולים לסכם שרשתות חברתיות מהוות חלק בלתי נפרד מאורך החיים שלנו. משחר ההיסטוריה הפטיש הקדמוני שכפל את כח היד, הסכין הראשונה שכפלה את כח השיניים לקרוע דברים והסלולרי שכפל את האני. מצד אחד יש את הדמות בשר ודם שלכם ומצד שני יש את התדמית הוירטואלית שייצרתם ברשתות החברתיות. שם כולנו מושלמים, יפים וחכמים. שם נעלה את התמונות הכי טובות שלנו ונכתוב את הפוסטים הכי חכמים, כמו שכתבתי -האני המושלם המשוכפל אבל וירטואלי. פייסבוק לעניננו היא אחת ממדורות השבט הקדמוניות שאנחנו משמרים מאז ולעולם.

אז בואו נדבר על פייסבוק שנמצאת על כוונת הביקורת הציבורית בזמן האחרון בגלל הורדת פוסטים, חסימת דפים וקבוצות שמפורסמים באתר שלה. זה לא משנה אם אתם ראש ממשלת נורווגיה שהפוסט שלה כלל לכאורה תמונת עירום של "ילדת הנפלאם" המפורסמת ממלחמת וויטנאם ואגב הוחזר בינתיים עקב מחאה ציבורית חסרת תקדים או לאחסן בפינה חשוכה את גיא לרר לחודש ימים ולהשבית את פעילות דף הצינור שיש לו מעל מיליון עוקבים בישראל רק בגלל שהרגיז אותם ולא בפעם הראשונה…

ילדת נאפלם וויטנאם

אבל פייסבוק לא לבד גם גוגל לא חסידת אומות העולם ורק לאחרונה חשפה כי מחקה 1.75 מיליארד אתרים מיום הקמתה אשר נמצאו מפרים זכויות לטענתה כמובן (אגב הם חוגגים עכשיו 19 שנים ולא הולכים לשום מקום רק קדימה…). רק לסבר את האוזן לא כל האתרים הורדו בגלל שהם העתיקו זכויות באופן לא חוקי. גם האתר של באים לבנקאים של עורך הדין ברק כהן נמצא ברשימת החיסול שלהם והוא לא העתיק שום תמונה או סרט. בסך הכל רצה לבוא חשבון עם ראשי הבנקים בישראל.

באים לבנקאים
באים לבנקאים

%d7%92%d7%95%d7%92%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%a1%d7%9e%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%a8%d7%99%d7%9d

אז מה אנחנו למדים מכך? שרשת חברתית שאמורה היתה להיות מבוססת על תוכן שהחברים בה כתבו אותו הפכה למעשה להיות "יותר רשת חברה מאשר רשת חברתית" רשת השייכת בשורה התחתונה לחברה המארחת את הקהילה הוירטואלית. על פי ויקיפדיה הגדרת קהילה וירטואלית היא: "קבוצת אנשים, היוצרת מארג קשרים, ואשר במקום להיפגש פנים אל פנים נפגשת באופן וירטואלי". האנשים הם היוצרים את הקשר והתוכן ולא החברה המאחסנת אותם. הם אמורים להיות בעלי השליטה ולא פייסבוק למשל כמו בדוגמא שלנו… אבל בואו נעצור לפני שפייסבוק או גוגל יורידו אותי גם כן…
אבל זה רק קצה הקרחון של הענין, הצנזורה של בעלי האתרים יכולה אולי להרגיז בצדק או שלא עם זה אפשר להתווכח אבל מה בנוגע לצנזורה האישית שלנו? הצנזורה של כותבי התוכן? כן, אני מדבר עליכם. והצנזור? הוא לא אחר מאשר המעסיק שלכם, אותו האחד שלכאורה נמצא באותה קהילה וירטואלית שאתם משתייכים אליה.

אז תגידו, מתי לייק או פוסט אישי שנכתב מהפרופיל האישי בזמנך החופשי שלא בזמן העבודה יכול להפוך לעילה לפיטורין שלכם באופן אישי כמובן?
מה התשובה? כל הזמן. בכל זמן נתון יכול כל מעסיק לפטר או להעניש אתכם בגלל הודעה שכתבתם באופן אישי. האם זה חוקי זו כבר שאלה אחרת, הוא יכול לפטר אתם יכולים רק לנסות להתנגד. מי ינצח? עורכי הדין שייצגו אתכם בבית המשפט.
היה וכבר נקלעתם לסיטואציה מביכה שבה פרסמתם הודעה או שאתם קשורים בהודעה כזו והמעסיק שלכם קורא לכם לבירור או שימוע לפני פיטורין. הנה לכם שלוש עצות חשובות:
1. עצה ראשונה:
גבו ותייקו את כל החומר ושאר המיידעים הקשורים בנושא ושמרו עותק מודפס. לא להסתמך רק על מדיה דיגיטלית. ובטח שלא להסתמך שתצליחו לשחזר את המידע בעתיד (הוא הרי באינטרנט…)

2. עצה שניה:
ניתוח ואיבחון המצב, בדקו את כל הנתונים ושקללו את המעשה למול התוצאה המתרחשת עליכם לרעה. אם מצאתם שאתם כנראה טועים ושהלכתם צעד אחד קדימה מידי, עצרו הכל התנצלו בפומבי וגם בעל-פה ונסו למזער נזקים באופן מיידי.
אם אתם מוצאים שאתם עומדים מאחרי האמירה שלכם, התכוננו לעימות עם הצד השני כולל גם תביעה משפטית. חשוב ביותר לזכור שתביעה משפטית לא מסתכמת בבחירת עורך דין מתאים אלא מחויבת תכנון פיננסי קפדני שכן הולכת לעבור עליכם תקופה לא קלה ולא זולה.

3. עצה שלישית:
תייקו חומרים הקשורים בכם על בסיס קבוע. שמרו תלושי שכר, תעודות, מכתבי הוקרה ועוד… בבוא הזמן חס וחלילה יש מצב שהמעסיק שלכם לא ישתף עימכם פעולה ולא תוכלו לשחזר את המסמכים החשובים הללו להמשך הקריירה שלכם.

אז לסיכום (או התמצית למי שלא היה כוח לקרוא הכל וקפץ ישר לסוף):

בנוגע לפרסום ושיתוף תכנים באינטרנט כולל באפליקציות "מאובטחות ששומרות כאילו על הפרטיות" הפנימו פעם אחת ולתמיד: כי אין דבר כזה פרטיות באינטרנט. מה שעלה לאינטרנט שייך לאינטרנט שננו לילדים ולעובדים כולל ווצאפ עם ההודעה המתחכמת שלו בנוגע לשיחה שהיא מאובטחת, אז היא לא. היא מאובטחת כאשר היא יוצאת לאוויר אבל מה קורה כשהיא נוחתת בסלולרי בצד השני? היא נפתחת וחשופה מחדש…
כנ"ל גם סנאפצ'ט שהצילום ניתן לצפייה רק כמה שניות ונמחק לעולמי עולמים. נכון אבל הוא בהיסטורית צפייה על שרתי החברה למשך 24 שעות ועד שלא הורדתם את הקובץ הוא מחכה וקובץ שמחכה קורא להאקר והאקר שקוראים לו הוא בא לדוג קבצים שאותם הוא מפיץ הלאה באתרי פורנו בעבור חופן דולרים.

אתם תמצאו באינטרנט המון טיפים והזהרות והמחמירים אפילו יציעו לכם להתקין תוכנות ריגול וחסימה אצל הילדים או עובדים. ואני אומר לכם שהפתרון לא שם. הפתרון הוא לא בטירונות סייבר מקוצרת בשלושה שלבים ביוטיוב או הקמת חומות אש וענישה. הפתרון הוא בחינוך. חנכו את ילדיכם חנכו את העובדים שלכם חנכו את עצמכם בנוגע לתוכן ראוי באינטרנט. לפני הלחיצה על מקש "שלח" בידקו שכל מה שאתם מפרסמים באינטרנט ובאפליקציות לא יבייש אתכם לא היום ולא עוד שנה. למדו ותלמדו להתבטא וירטואלית כאילו אתם פנים אל פנים עם הצד השני. נשמע מסובך? לא ממש קבלו שני כלים פשוטים ליישום:

החוק הראשון הוא "חוק הסתירה המצלצלת":
עצמו עיניים ודמיינו שאת מה שאתם כותבים הייתם אומרים פנים אל פנים לצד השני. אם הייתם מקבלים סטירה על מה שאמרתם כנראה שאתם בבעיה ואם לא עמדו מאחרי התוכן שלכם ואל תפחדו. אם הייתם מעיזים לתת את אותה הביקורת פנים אל פנים למעסיק שלכם זה אומר שהאמירה שלכם נכונה ומכבדת ועומדת במבחן ואם היה סיכוי שתפוטרו אז חשבו מסלול מחדש.

החוק השני הוא "חוק הסוד הכמוס":
המתייחס בנוגע לפרטיות באינטרנט ובאפליקציות בסלולרי. המבחן הפשוט הוא שהטלפון שלכם יכול להיות לא נעול לצפייה על ידי כל אחד ולא מאובטח לפריצה מרחוק. כל מה שנמצא עליו לא יכול לגרום לכם לנזק ואין לכם צורך להגן על שום "מידע רגיש". יש לכם כן צורך לגבות את המידע כי אם הוא יעלם אתם עלולים להיכנס לשברון לב מיותר…

שתפו עם חברים

מאמרים נוספים