fbpx
הפרעת אכילה ואיך היא לא קשורה בהכרח לאוכל

לכאורה למי שקוראת או שומעת על הפרעת אכילה לרוב תיתייחס לשתי התופעות המובילות הידועות האנורקסיה מצד אחד – הרעבה עצמית. ובולמיה מהצד הקיצון השני – אכילה ללא מחסום ולעיתים בתוספת הקאה בסופה.

 רק על מנת לסבר לכן את האוזן בין הטווח הזה קיימות שמונה הפרעות רשומות ואם רוצים להתחיל להחלים מהמחלה צריך לאבחן את המחלה המדויקת מבין השמונה, אבל את זה נשאיר לרופאים המומחים. ועוד הערה לפתיח, המאמר כתוב בלשון נקבה מצורכי נוחות בלבד וכבר בפתיח אומר שהיא איננה "מחלת נשים" וישנם גברים רבים הסובלים מהפרעות האכילה השונות. אנחנו נתמקד בהפרעה מהבחינה ההתנהגותית שלה ובזה אמקד אתכן בקריאה הנוכחית ולהציג את אשר משותף לכל הפרעות האכילה וככל הנראה גם להפרעות נוספות על ידי ציר ההתנהגות הבא:

שליטה – ו – מסוגלות.

ככל שזה נשמע אולי לא הגיוני אבל החולות בהפרעת האכילה רוצות ושואפות ביותר "להראות לכולם את הגירסה הכי טובה שלהן" אף על פי שבעשותן זאת הן פוגעות באופן שלא משתמע לשתי פנים בגופן עד למוות ממש. החולות בהפרעה רוצות להוכיח שהן מסוגלות והתוצאה הנראית על גופן היא ההוכחה שהן "אלופות", "שולטות" "ובעלות מוסגלות". אני מקווה כי כבר כאן אתן מתחילות להבין לאן כל זה מתדרדר…. מצד אחד רצון "ומוטיבציה חיובית בסך הכל" להראות לסביבה את יכולות השליטה והמסוגלות אבל בד בבד ככל שהן מצליחות הן גם נפגעות גופנית ולעיתים גם סופנית עד מוות להוכיח את זה.

מראש וכבר בהתחלה אני מוצא לנכון ומבקש מכל אחת מכן בכל לשון של בקשה להימנע מלהכליל ו/או לקבוע בשרירותיות האופינית לנו בחברה שגם על זה אומר כמה מילים בהמשך, להיזהר שבעתיים ולהימנע מקביעות בלתי מבוססות קלינית בנוגע לבנות ובנים אשר בסביבתכם "שעושים דיאטה חריפה או שמנים לטעמכם יתר על המידה" ולקבוע כי הם חולים! או לתייג אותם כסובלים מהפרעת אכילה!

זה בדיוק כמו שלא כל מי שמשתעל הוא חולה בדלקת ראות או מי שקצת עצוב הוא דיכאוני קליני הזקוק לטיפול תרופתי. הזהרו בלשונכם לא לייצר הפרעת אכילה באדם בריא רק בגלל שיש לו כעת דימוי עצמי נמוך ורצון לעשות דיאטה לקראת הקיץ או מכל סיבה אחרת ומיד לסווג אותו או אותה כחולה. יש לאבחן קריטריונים נוספים ולבחון את מידת האובססיה המשתלטת על סדר היום של חייה, האם ההפרעה נשארת באותה הרמה או שהיא מחמירה וסוגי מאכלים נוספים מתווספים לרשימת האסורים לאכילה עד לרמה של כוס מים ועלה חסה ליום? ומה בנוגע למשטר השעות? האם הוא נהייה יותר ויותר קפדני ופוגעני גופנית? האם משך הצום מתארך עם הזמן ונמשך מעבר לשעות בודדות ומתפרס מעבר ליום שלם ויותר?

אף על פי כן שאנחנו איננו רופאים מוסמכים לאבחן מחלות ולקבוע מי חולה או לא כאמור בפיסקה הקודמת יש בידינו כלי חשוב ביותר אשר כל הורה, בן זוג או חברים שאנו יכולים להפעיל ביעילות ולהשתמש בו ככלי דאוגנוסטי בשטח, הכלי הזה הוא – אבחנה ותצפית על המצב הריגשי הנוכחי היכול לרמז על הפרעת אכילה והדגש על מרמז! סיכמנו כבר שאנחנו לא רופאים ולא יכולים לאבחן שום מחלה (תחזרו כמה משפטים אחורה…). הכלי שבידכם לעזור לאותו אדם הוא לעקוב האם "מצב האכילה" (צום או בולמוס) שאתם עדים לו כעת קשור לאיזה ארוע רגשי כלשהו שקרה לפני כן? נסו לבחון, לרשום ולעקוב בכל פעם שיש "ארוע אכילה" האם קדם לכך גם "ארוע ריגשי"?
בהתייחס שאיננו פסיכולוגים מוסמכים אני מוצא מקום להרחיב בכמה מילים את ההגדרה לטראומה שהיא הארוע הריגשי שאנו צריכים לקשר להפרעת האכילה. הטראומה, אותה מצוקה ריגשית קשה ביותר היא מהמניעים המרכזים להתחלת ההפרעה אצל חולות. חוסר הידיעה בציבור בנוגע לטראומה שהיא ארוע מסכן חיים, וכאן הטעות. טראומה מוגדרת כארוע רגשי בכל עוצמה אשר משפיע על האדם. מכאן יוצא שהמון ארועים בחיינו יכולים בהחלט לייצר בנו את הטראומה שתוביל להפרעה אפילו הערה על משקל בגיל צעיר, חוסר לייקים לתמונה באינסטרגם וכיו"ב…

אבל בל נקדים את המאוחר, ראשית נסקור את הסיבות המרכזיות הידועות הגורמות להפרעה:

א.     מערכת היחסים בין המתבגרת לאימה:

זוכרות את ציר ההתנהגות בהתחלה? אז הורות שתלטנית באופן משמעותי יכולה להשפיע על התפתחות ההפרעה בכך שהמתבגרת נאבקת עם עצמה לקחת לידיה את השליטה בחזרה. הערות על משקל, מבנה גוף, כמות מזון בצלחת או על סגנון הלבוש שהוא "לא מתאים לשמנמנות" כל אחד מהם מוסיף דלק למוטיבציה של הנערה להחזיר שליטה בחייה ועל גופה ולהוכיח לכולם את מסוגלותה להיות המודל הנשי שהוא בחזקת דימיון בכלל.

באותה הנשימה אוסיף הערה חשובה ביותר להורים, אתם לא אשמים!! חשוב ביותר שתפנימו את זה. אתם אומרים ומתנהגים לפחות רוב רובם של ההורים בצורה נורמטיבית כולל הערות על משקל העלולות לדחוף להפרעה, זה לא אומר שאתם צריכים "ללכת על ביצים בבית" ולפחד מכל אמירה הנאמרת בתמימות ובהיסח דעת, דעו לכם כי הרגישות היא במתבגרת עצמה. ההמלצה היא להימנע לחלוטין מביקורתיות ושיפוטיות אבל עצות דיאטניות ע"י מומחה הן הכרח על מנת לשמור על בריאות המתבגרת.

מאחרי ההפרעה קיימת מצוקה גדולה ביותר והיא זו המציתה אותה בשלב כלשהוא בחיים. האמירות שלכם בהחלט דורשות מחשבה וסינון וחייבות להיות מדודות אבל האשמה היא לא בכם, חפשו את המצוקה! הגיעו לא שיפוטיים לשיחה עם המתבגרת שלכם.

סטטיסטית לידיעתכם כ70% מהנשים בעלות הפרעות אכילה סבלו מפגיעה מינית ואין הכוונה רק לפגיעה פיזית כגון אונס חלילה אלא גם חשיפה לתכנים פורנוגרפים פוגעניים אשר הנשים מבקשות להשיג את השליטה על גופן/חייהן בחזרה.

ב.     מבנה אישיותי:

מאפייני אישיות כגון: נוקשות מחשבתית או פרפקטציוניזם, פחד מטעויות, חשש משינוי או ערך עצמי נמוך כולם מובילים לתגובה של החולה לאנורקסיה להשיג שליטה מחדש.

אגב, מבנה אישיות אמפולסיבי או חיפוש אחר ריגושים מוביל לבולמיה בקיצון השני.

תפקידנו כהורים ובני זוג לווסת את הרגשות אצל המועדות לנפילה להפרעה התנהגותית לווסת את הרגשות, לתת מקום גם לגמישות בחיים והכי חשוב לייצר תחושת שליטה גם בארוע המאופין ככישלון או אי-הצלחה. חשוב ביותר לסגל יכולת מסוגלות להתרומם מהקרשים אחרי מפלה לשמור על שליטה גם באי הצלחה ולייצר שליטה אלטרנטיבית במצב החדש. במילים אחרות לייצר את השליטה הנכספת על ידי ניהול הבעיה ולא ניהול תגובה לבעיה אשר תוביל להלקאה עצמית ורצון להשיג שליטה במקום אחר- שליטה במה שאני אוכלת.

ג.      גנטיקה:

איזה כיף שאפשר להאשים את הגנטיקה… זו לא אני אלו הגנים שלי…

אז יש לי חדשות בשבילכן עוד לא נמצא הגן הגורם להפרעת אכילה במילים אחרות אין גן שאם יש לך אותו אזי תחלי בהפרעת אכילה.

אבל, גנטיקה באופן כללי משפיעה על האישיות שלנו והאישיות שלנו כאמור יכולה להשפיע על הנטיה שלנו להפרעת אכילה. גנטיקה יכולה גם להשפיע על קצב ריקון הכיבה שלנו ומכאן על הרעב לאכול מחדש. גנטיקה משפיעה על הטעם שלנו, רמת הורמונים ועל וויסות מנגנוני הרעב והשובע. אז מה אם כך יש בידיכן לעשות?

ללמוד את הגנטיקה האישית שלכן, לאמץ התנהגויות אכילה המאפיינות אתכן ואת הגנטיקה האישית שלכן ולא לנסות לכפות עליכן משטרי דיאטה וסגנונות אכילה שלא מתאימים למאפייני הגנטיקה שלכן שהם בכלל נוסו על נשים אחרות. שתי נשים יאכלו את אותה כמות הסוכר, לראשונה לא יקרה כלום והשניה תחלה בסוכרת, למה? כי ככה הגנטיקה. התאימו את מאפייני האכילה הפרטיים עבורכן.

 

לסיכום, הבעיה העיקרית בטיפול בהפרעות אכילה ומכאן אחוזי ההצלחה הנמוכים הם בגלל שחולות בהפרעת האכילה לא רוצות להירפא! בדיוק כך, שלא כמו במחלות אחרות שחולים נרתמים להליך הריפוי והשיקום בהפרעת האכילה ריפוי מהמחלה משמעותו להפסיד!

חולות הפרעת האכילה בשונה מחולות אחרות הרוצות לנצח את המחלה ולסלק אותה מגופן. בעלות ההפרעה המוצאות שליטה ויכולות מסוגלות לא רוצות לאבד את התחושה ולא רוצות להיפרד מההפרעה אשר בסופו של דבר יכולה להביא למותן במקביל שהיא גורמת להן לתחושת הצלחה ושליטה.

החולות בהפרעת אכילה לא מסתפקות רק בירידה של כמה קילוגרמים לקראת הקיץ או החתונה הקרבה, החולות מבקשות לרדת עוד ועוד ועוד ועוד…. כי בכל עליה על המשקל ככל שהן יורדות במספר הקילוגרמים כך עולה אצלן תחושת המסוגלות וסיפוק עצמי. זו לא שאלה של "כמה קילוגרמים או כמה ס"מ בהיקף המותניים להיכנס לבגד הים, הן רוצות לרדת במשקל כל פעם מחדש בלי קשר לבגד ים.

הפרעת אכילה של ממש לא קשורה באוכל, היא קשורה ביעד הצלחה. הפרעת אכילה ממש לא מתחילה בדיאטה להפחית כמה קילוגרמים כי אין משמעות למשקל בכלל, יש משמעות לתחושת המסוגלות ושליטה עצמית שנלקחה ממנה והיא משיגה אותה מחדש. מאחרי הפרעת אכילה מסתתרת מצוקה נפשית גדולה ביותר וטראומה שלא חייבת לקרות מארוע מסכן חיים, זה יכול להיות ארוע נפשי המשאיר צלקת גדולה כלכך הדוחף את הנערה להשיג את השליטה על גופה וחייה שנלקחו ממנה.

בטיפול ארוך היכול לקחת חודשים ואף שנים, שליש תבראנה לחלוטין, לשליש ההחלמה תהיה חלקית לרמה שליטה שההפרעה לא תשפיע על חיי היומיום. ושליש לדאבון כולם תסבולנה כל חייהן עד לצערנו מוות של כ17% במקרים קיצוניים.

קחו שליטה על החיים שלכן ואיכלו נכון.

שתפו עם חברים

מאמרים נוספים